"תראי, בסופו של דבר לאישה אין כוח כמו לגבר, אז אין מה לעשות", אמרה לי חברה של חברה במסיבה שנפגשנו בה. "כלומר, אני בעד בטיחות אישית והגנה עצמית, וגם נראה לי שאבוא לאחת מהסדנאות שלך, אבל יש גבול, את מבינה?".
בהחלט הבנתי ועניתי לה את זה: "אם גבר יחזיק אותי בכוח רק כדי להוכיח שהוא חזק ממני, כנראה שהוא יצליח". היא נראתה רגועה יותר, עד שאמרתי "אבל לא ככה זה קורה רוב הזמן".
היא כיווצה את האף בסקרנות ושאלה "למה את מתכוונת?". והנה שלושת הדברים שאמרתי לה:
1. אם מישהו אוחז בי, הוא גם אחוז. זה לא נעים שמישהו מחזיק בנו בכוח, אבל שום דבר נוסף לא יכול לקרות אם הוא לא יוריד מאתנו את היד: כדי להניף את היד שלו למכה, כדי לנסות להוריד בגדים. כשהוא מרפה אחיזה, יש מרחב לפעולה. אפשר לאמן את הגוף להגיב ל"פתחים" כאלו. במיוחד בשיטה שמבינה שקיפאון זו תגובה טבעית, ועובדת עם הגוף לצמצום זמן הקפיאה.
2. כוח של נשים שונה מכוח של גברים: המדיה (ורוב שיעורי ההגנה העצמית ואמנות הלחימה) מלמדת אותנו להילחם עם הזרועות והכתפיים, איברים שחלשים יותר אצל נשים. אבל אם היינו מתאמנות בהגנה שמנצלת את הכוח של הרגליים והאגן שלנו למול מה שחלש אצל גברים (מתחיל בא' ונגמר ב-ם') היינו מגלות שיש לנו כוח אלטרנטיבי וחתרני, שיכול לשנות מצב.
3. אלימות כלפי נשים היא סרט וידיאו ולא תמונת סטילס: ברוב מקרי ההטרדות והאיומים שאנחנו חוות כנשים, זה לא מתחיל במישהו שמחזיק בנו בכוח. זה מתחיל במישהו שמביט בנו, מתקרב, אולי נוגע, שואל שאלות, מעיר הערות, הרבה פעמים אדם מוכר. אף אחד לא לימד אותנו לזהות את השלבים המקדימים האלו, לא לימדו אותנו כמה כוח יש לנו לעצור את המצב בתחילתו, לא אמרו לנו שמותר לנשים לעמוד על שלהן ולמתוח את הקווים האדומים שלהן. אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי.