(1) אלימות היא לא תמונת סטילס, היא סרט וידיאו – לפעמים כשאנחנו חושבות על אלימות אנחנו חושבות על תמונה של אגרוף או יד על הפרצוף במגננה. בחיים זה לא ככה, רוב (יותר מ- 80%) ממקרי האלימות הפיזית ו/או המינית הם הסוף של "סרט וידיאו" שהתפתח בהדרגה: מבטים, צמצום מרחק, דיבור (שאלות/הערות/איומים/קללות/התגרויות וכו'), מגע לא רצוי (ליטוף/דחיפה/ וכו') ורק בסוף מגיע אקט האלימות הפיזי/מיני. כל השלבים בדרך גם הם אלימות (רגשית, מילולית, חציית גבולות אישיים) או מיקרו אלימות (הקטנות, השתקות, הטרדות, מניפולציות).
(2) "סרט" הוידיאו מושפע מתרבות, חברה ומגדר - ובכל מקום נמצא כמה "סרטי וידיאו" נפוצים של אלימות, שתואמים למוסכמות מגדריות, תרבותיות וחברתיות. איך זה עובד? אם אנו עדים/ות ל"סרטונים" האלו נוכל למצוא בכל התרחשות תשובות לשאלות: איך זה התחיל? איך זה המשיך? איך זה הסתיים? מי אמר/ה מה? מי עשה/עשתה מה? מי הגיב/ה למי ואיך? באיזה מרחק? מה היו שפות הגוף? התשובות לשאלות האלו קשורות מאוד לתפקידי מגדר וחינוך מגדרי בחברה, וגם לערכים ולנורמות ההתנהגות התרבותיות במיקום מסוים. כלומר, במיקומים שונים נמצא תשובות שונות ו"סרטים" שונים של אלימות.
(3) ה"סרטונים" שונים לגברים ולנשים - אפשר לראות סוגי מבטים שונים של טורף/תוקף לעומת קורבן כאשר הקורבן הוא גבר וכאשר היא אישה; צמצום המרחק קורה במהירות שונה; ההתגרות המילולית היא יותר פתיינית וחוצת גבולות כלפי נשים, ויותר מתגרה ומאיימת בבירור כלפי גברים; מגע לא רצוי המופנה לנשים הוא ליטופי יותר, וכלפי גברים הוא דוחפני יותר; אלימות הקיצון היא פיזית יותר בין גברים ומינית כלפי נשים, ברוב המקרים. היעד הסופי של התוקף הוא לרוב מיני כלפי נשים ופיזי כלפי גברים (כמובן שיש יוצאי דופן).
בכל הרמות האלו ניתן לראות השפעה של מוסכמות תרבותיות – ברמה הכי בסיסית, צמצום טווחים, למשל, קשור מאוד למוסכמות התרבותיות של מרחב אישי. מגע לא רצוי קשור למוסכמות התרבותיות בנוגע למגע באינטראקציה, וכדומה.
(4) זה משפיע על מניעה ועצירה של אלימות - ברור שיש צורך בעבודה משולבת ברמת המקרו (חינוך, חוק, משפט, ייצוגי מדיה), רמת המזו (קהילה, בתי ספר, מקומות עבודה) ורמת המיקרו (אנשים אינדיבידואלים). אנחנו עובדים ברמות המזו והמיקרו ולכן נדבר עליהן: כשאנו מלמדים כישורי בטיחות אישית והגנה עצמית אנחנו מנסים ללמד כישורים שיעזרו "לעצור את הסרט".
לרוב אנו מפרידים בין נשים וגברים, נערות ונערים, כי הם יכולים/ות להיעזר במיומנויות שונות.
לנשים ולנערות לרוב הדגש הוא על אסרטיביות, הצבת גבולות, שימוש ב"תקשורת בטוחה", השמעת קול ותפיסת מקום (וזאת כי התוקפים הגברים בונים על פאסיביות ושתיקה אליה חונכו רוב הנשים בחברות רבות). לגברים ולנערים רוב הדגש הוא על כישורי אי הסלמה והרגעה של עצמם, של מי שמולם ושל גברים אחרים בסיטואציה (הסיבה היא החינוך לגבריות שדוחף לסוגים שונים של אקטיביות, ובחלק מהפעמים זה מסלים את המצב).
מעניין לשים לב ש- 2 המינים זקוקים באותה מידה לאימון בזיהוי סימני תוקפנות, איום וחציית גבולות, ו-2 המינים נוטים לקיפאון (ברמות שונות) וזקוקים לשיטת האימון המיוחדת שלנו שפועלת דרך מערכת העצבים ועוזרת לקפוא פחות ולפעול מהר יותר.
2 המינים זקוקים לרוב גם לאימון בהגנה עצמית פיזית, אבל היא שונה: החלקים החזקים בגוף של גבר הם חזה, ידיים והכתפיים ולכן נלמד נערים וגברים להילחם עם חלקים אלו. נשים ונערות חזקות וכבדות יותר באגן וברגליים (בגלל המוכנות הגופנית ללידה, יש באזור הזה ריכוזים גבוהים יותר של כוח) ונלמד אותן להשתמש בחלקים האלו.
(5) כדי "לעצור את הסרט" יש צורך בעבודה מול מערכת העצבים - הרבה פעמים אנחנו סומכים על הפצת מידע ועל דיונים שיעזרו בשינוי המצב. חשוב לדעת שבמקרי איום ואלימות המוח שלנו משתנה ופועל פחות מהמוח הקדמי (בו נאגר מידע מדיונים ומקריאת פוסטים וצפייה בסרטונים) והגוף עובר לפעול מהמוח האחורי. כלומר במצבי אמת אין לנו גישה לכל המידע שלמדנו. יש לנו גישה לתגובות עצביות (לברוח, לקפוא, להילחם). ולכן כדי לעזור לנו להרחיב את רפרטואר התגובות שלנו למול מצבי איום, יש צורך לספק לגוף אימון בתגובות חדשות בזמן שהגוף נמצא במצב עוררות והמוח האחורי מופעל. וזה מה שאנחנו עושים.
לאחר עשור בשטח ברור לנו שסוגי התגובה לאיומים ולאלימות קשורים מאוד לחינוך מגדרי, ובעצם אימון בבטיחות אישית הוא לעיתים קרובות משא ומתן מחודש על מה זה אומר "להתנהג כמו גבר" ומה זה אומר "להתנהג כמו אישה", ולכן אנחנו בצוות מקפידים על למידה של והתייחסות למבנים חברתיים ותרבותיים.
כשאנחנו עובדים ברחבי העולם, בתכנית CAPE שלנו - אנחנו ממש מכניסים להתערבות שלב של הערכה תרבותית, ומתאימים את מה ואיך שאנו מלמדים למיקום הספציפי.