מה משותף להענקת עזרה ראשונה וללימודי הגנה עצמית פמיניסטית בשיטת "תנועה בטוחה"?

הענקה וקבלה של עזרה ראשונה מאפשרות לנו לפעול בצורה ברורה ויעילה למול איומים על הגוף ועל החיים שלנו, ולמנוע ממצבים מסוכנים ומפחידים מלהתדרדר.

גם תכניות לעצירת אלימות והגנה עצמית בשיטת "תנועה בטוחה" מאפשרות לנו לרכוש כישורים פשוטים ויעילים, כדי להגיב בצורה ברורה לאיומים, הטרדות ואלימות בינאישית ולעצור אותם בשלבים ראשוניים, לפני שיקצינו ויחמירו.

מה עוד משותף לעזרה ראשונה ולהגנה עצמית? טוב ששאלתם, כי יש לנו כמה תשובות!

1. הכי קשה זה להבין שיש פה מצב חירום

למי לוקח הכי הרבה זמן להתקשר למד"א? מסתבר שהתשובה היא "לאלו שחווים התקף לב".

כשאנחנו רגועים ובטוחים קל לדבר על מה נעשה במצבי חירום, ולתכנן את זה. המציאות היא שבמצב חירום אמיתי, קשה להבין שזה קורה.

וזה נכון גם למקרים של הטרדות מיניות, בריונות, איומים, חציית גבולות: לא משנה כמה מדברים על זה בתקשורת, בקבוצות הפייסבוק, במשפחה – עדיין קשה לנו לזהות מצבי חירום בזמן אמת.

לא נעים לקרוא את זה ולא נעים לדבר על זה, אבל זו המציאות. מה אפשר לעשות? לנסות ולרכוש כלים שיעזרו לנו לקבל את המציאות הזו.

חשוב לדבר על סימנים מוקדמים וזיהוי מוקדם, ועדיין צריך לקחת בחשבון שלפעמים נמצא את עצמנו במצב מאיים ונידרש להגיב.

2. לא מספיק לדבר על זה – צריך לתרגל את זה

מדריכי עזרה ראשונה מעידים, אחרי שנים של הוראה ושל עבודה בשטח, שאנשים נוטים לשכוח דברים לא נעימים. זו הסיבה לכך שאי אפשר ללמד עזרה ראשונה רק בלשבת ולדבר, ולכתוב רשימות, לשנן ולהבין. המוח שוכח את הדברים הלא נעימים, השרירים זוכרים טוב יותר. והמשמעות היא אחת יש צורך בתרגול.

גם למול מקרי איום וסכנה, כשהגוף נכנס ללחץ, המוח שוכח את כל התכניות: איך דיברנו עם חברות או עם ההורים על מה עושים למול איום, מה שראינו בסרטון ההוא שאפשר לעשות, ההבטחה שהבטחנו לעצמנו על מה שנעשה.

ולכן אי אפשר ללמוד כלים להצבת גבולות ולהגנה עצמית בהתכתבות או בהרצאה. אנחנו יכולים לשתף את כל הטכניקות שלנו עם כל אחד ואחת בשיחה או בקובץ שנשלח במייל, וזה לא יעזור לאף אחד או אחת במציאות.

הדרך היחידה לרכוש כלים לבטיחות אישית ולהגנה עצמית היא לתרגל אותם במצבי סימולציה שמדמים לא רק אנשים ואינטראקציות מהמציאות, אלא סימולציות שנועדו גם להכניס את הגוף ל"לחץ נשלט", כדי שנוכל ללמוד להגיב גם כשמערכת העצבים נכנסת למצב של דחק.

אבל הנה החדשות הטובות – כבאים, חובשים, רופאים, שוטרים ואנשי חירום אחרים מצליחים להפוך את המידע מידע מילולי להתנהגות גופנית. והסיבה היחידה שהם מצליחים לעשות את זה היא תרגול.

ואם תרגול עובד עבורם, אין סיבה שהוא לא יעבוד עבור נשים, נערות, ילדים, נערים וגברים שרוצים לעצור אלימות ולשמור על עצמם ועל אחרים. וזו הסיבה שהשיטה שלנו כוללת תרגול בסימולציות למול "תוקף" מדומה, ובמצב של "לחץ נשלט" - הכול כדי להגיע הכי קרוב למצב שמדמה מציאות, אבל במרחב מוגן.

3. כולם קופאים – השאלה לכמה זמן

תשאלו כל מדריך בקורס מעניקי עזרה ראשונה (ובכלל תבדקו עם רופאים, כבאים, חיילים ואנשי חירום אחרים בסביבתכם) והם יגידו לכם שרובנו קופאים בפעמים הראשונות שבהן אנחנו נתקלים במצבים של סכנת חיים, של אש, של מלחמה, של דם, של פחד אמיתי להישרדות שלנו.

והאמיצים שבהם יגידו לכם בשלווה שהם עדיין קופאים לפעמים, גם אחרי שנים במקצוע.

מה שמייחד אנשים שבוחרים לנסות להגיב למצבי חירום הוא שהם שואלים "לכמה זמן קפאתי?" ולא "האם קפאתי?".

קפאתי ל- 3 שניות? ל- 10? ל- 30? כל תשובה היא לגיטימית. יש פעמים שהקיפאון קצר ויש פעמים שהוא ארוך.

אבל במקרים של סכנה עדיף לקפוא ולעשות כשמשתחרר הקיפאון, לקפוא ולעשות משהו קצת אחרי, לקפוא ולעשות משהו אחרת מהמתוכנן, לקפוא ואז לצאת מהקיפאון ולעשות משהו.

ב"תנועה בטוחה" שיטת התרגול הייחודית שלנו (למול מדריך "תוקף" בחליפת מגן) וההכשרה הייחודית שלנו לעבודה המתחשבת במערכת העצבים נועדו שתיהן לעזור לנו לקפוא פחות ולהגיב מהר יותר למול איומים, אלימות והטרדות.

וגם אנחנו מאמינים שקיפאון הוא חלק מהמציאות. ומה אפשר לעשות עם זה?

1. לתרגל את הגוף כך שזמני הקיפאון יצומצמו

2. לוודא שיש לנו כלים יעילים לעצירת אלימות כדי להשתמש בהם עם היציאה מהקיפאון

3. לגלות כלפי עצמנו חמלה עצמית ולקבל את התמיכה ואת הטיפול שמגיע לנו, גם אם הקיפאון ארך זמן רב מרצינו

4. לזכור שקיפאון הוא תגובה טבעית, ביולוגית ולא נשלטת, ואין מקום לבושה או אשמה אם זו התגובה שלנו

4. אין "צריך" – יש אפשר

בסדנאות להענקת עזרה ראשונה יש תמיד רגעי לחץ, והרבה לחץ עולה כשמדברים על הסדר הנכון לעשות דברים: קודם צריך להסתכל מסביב, אחר כך צריך לעשות בדיקת הכרה, צריך לבחור מישהו שיתקשר למד"א, ואז צריך הנשים, אבל רגע – קודם צריך לבדוק נשימה ואז אחרי זה אם דרכי הנשימה פתוחות.

בזמן אמת הגוף שלנו נכנס ללחץ ולא זוכר רשימות כאלו של סדר פעולות. המוח הרציונאלי שלנו - שטוב בלהבין שלבים של פעולה – נכנס לנמנום כשהגוף נמצא במצב חירום.

למזלנו, עולם העזרה הראשונה מתחשב בכך ולמרות שמתרגלים את כל סדר הפעולות, המסר הוא תמיד אחד: עדיף לעשות את מה שזוכרים מאשר לא לעשות דבר.

גם אנחנו ב"תנועה בטוחה" עובדים אחרת משיטות שונות של אמנויות לחימה או הגנה עצמית. בשיטות הקלאסיות, הלמידה היא של רצף פעולות, בו כל שלב מוביל לשני. אנחנו מאמינים שבמציאות זה לא עובד ככה.

לכן, אנחנו מתרגלים הרבה כלים, והמשותף לכולם הוא שהם פשוטים מחד ויעילים מאידך.

אין להם סדר מסוים, וכל גבר או אישה בוחרים את הכלים שנוחים להם ואם אחד לא עובד, יעברו לשני.

כשמדובר בעולם של "תנועה בטוחה" הכלים כוללים הגנה עצמית פיזית, "תקשורת בטוחה" להצבת גבולות, הרגעה עצמית, קריאה לעזרה, סוגים שונים של בריחה ועוד ועוד.

העיקר הוא זה – תמיד יש עוד כלי – אם לא זיהינו מצב מוקדם ומצאנו את עצמנו בסכנה, יש מה לעשות. ואם דבר אחד שניסינו לא עבד, ננסה משהו אחר.

עם השיעורים, ככל שהכשירות האישית גוברת, התלמידים והתלמידות שלנו תמיד מפתיעים אותנו באלתורים וביצירתיות ואנחנו מתים על זה.

אין אצלנו "צריך", או "נכון". אנחנו מתרגלים הרבה טכניקות אפשריות לעצירת אלימות ומשם כל אחד או אחד מאמצים את מה שמתאים לו או לה ונוצרת "הגנה עצמית אישית", שנראית, מריחה ומרגישה כמו מי שמפעיל.ה אותה.

5. "לעשות הכי טוב שלי" יכול להציל חיים

אנחנו מעריצים אנשי ונשות חירום.

כי הם מצליחים לחיות בשלווה (יחסית) עם היעדר שליטה ואי וודאות: הם יודעים שבמצבי חירום אין ידיעה מוחלטת או זיהוי מוחלט וגם אין זמן עבורם. במצב אמת הם קוראים את השטח הכי טוב שהם יכולים, עובדים עם חשדות, עושים הכי טוב שיכולים.

וזו האמת גם בנוגע לבטיחות אישית: אין תשובות להכול, אין בטוח מוחלט, כן יש כלים שעוזרים לנו לעשות את הכי טוב שלנו.

זה לא בטוח ב- 100% ולא מושלם ב- 100% - אבל זה יכול להציל את החיים שלי ושל אחרים, ויכול להגן עליי ועל אחרים.

וזה הרבה יותר טוב ממשהו מושלם, שלא עובד בזמן אמת 😊

6. לא להישאר עם זה לבד

אחד הדברים הראשונים שמעניק עזרה ראשונה עושה זה לפקוד על אדם אחר להזעיק עזרה.

ואחת הדרכים לזכור לעשות את זה היא לשמוע שוב ושוב את השאלה "רוצה להישאר עם זה לבד?".

התשובה היא בבירור "לא!". וזה ברור לנו – האם נרצה להישאר לבד עם אדם מדמם, מפרכס, בסכנת חיים? ברור שנרצה עזרה!

וכך הדבר גם במצבים שדורשים הגנה עצמית. ברגע שאפשר, אנחנו רוצים לא להישאר עם זה לבד:

לפעמים אפשר להזעיק עזרה כבר בעימות מול גורם מאיים, וזה נהדר. לצערנו, לעיתים קרובות במקרים של אלימות, הגורם המאיים מבודד אותנו ואין למי לקרוא לעזרה.

אבל בשני המקרים אחד מהכלים להגנה עצמית הוא לא להישאר עם זה לבד: אם יש מישהו בסביבה אקרא לו לעזור לי. אם אין איש בסביבה אגן על עצמי עם כל הכלים שלמדתי וברגע שהאירוע המאיים יסתיים, אלך לאנשים התומכים בחיים שלי.

העיקר הוא – לא להישאר עם זה לבד. מצבי חירום וסכנה מרגישים מאיימים יותר, ונזכרים כטראומטיים יותר, כשאנחנו לבד. היכולת של בני אדם להיות יחד, לשתף פעולה, לתמוך ולעזור, היא אחד מהדברים שעוזרים להתמודד עם הפגיעות והסכנה שבקיום שלנו.

למה עזרה ראשונה כן והגנה עצמית לא?

מה גורם לנו להרגיש בנוח עם הרעיון של עזרה ראשונה למול דם, בעיות נשימה וחוסר הכרה, ועם זאת עדיין גורם לנו להרתע מהרעיון של "עזרה ראשונה" למול הטרדות, איומים, חציית גבולות ואלימות?

זה נכון, בשני המקרים מדובר במצבים לא נעימים ומפחידים, שמציבים אותנו למול הדברים המכוערים ביותר שאורבים לפתחנו. ועדיין – אנחנו מרגישים בנוח עם עזרה ראשונה, ולא עם הגנה עצמית.

ב"תנועה בטוחה" אנחנו מזמינים אתכן ואתכן לתרגל כלים פשוטים וברורים שיעזרו לכם לתת "עזרה ראשונה" של הגנה עצמית, לעצמכם ולאחרים. זה הופך את החיים למפחידים פחות, ומפגיש אותנו עם היכולת שלנו להיות כשירים ויעילים גם במצבי חירום.