אנחנו מדברים הרבה על חינוך, כבוד, תרבות האונס ומניעת אלימות.
אבל אנחנו מדברים פחות על הדרכים בהן הגוף שלנו מתנהג במצבי איום, הטרדות ואלימות, וכיצד זה משנה את התמונה בכל הקשור לחינוך למיניות בריאה.
למה הכוונה?
כשאנחנו נמצאים במצב של הטרדה, איום, או אלימות (וגם כשאנחנו עדים למצב כזה או נתונים ללחץ חברתי) הגוף נכנס (בהדרגה או במהירות) למצב של דחק ופעילות המוח משתנה: המוח הקדמי מנמיך ווליום ומוח הזוחלים מגדיל ווליום.
המוח הקדמי (מוח היונקים החדש, או הניאו קורטקס) הוא החלק בו נצבר כל המידע מהרצאות, שיחות עם ההורים, שיעורי מיניות בריאה בבית הספר, אמרות "עשה ואל תעשה", סרטוני הדרכה וכו'.
בחלק הזה של המוח יש את כל התכניות ל"מה אנחנו אמורים לעשות במקרה ש.....", את הרעיונות לגבי איך בנים מכבדים אמורים להתנהג, מה בנות אמורות לעשות אם לא מכבדים אותן, איך להגיב אם חברים שלי פוגעים באחר.ת, איך לנהל שיחות על הסכמה ורצון וכו' וכו'.
מוח הזוחלים יודע לברוח מהמצב, להילחם ולהשמיע קול, או לקפוא (כששתיקה או שיתוף פעולה לעיתים מהווים וריאציה של קיפאון).
זה אומר שחלק מהחינוך שלנו הופך ללא זמין ולא שמיש במצבי אמת
כשמדובר בילדים ונוער המשמעות היא שהרבה פעמים למרות השיחות בבית ובבית הספר ההתנהגות שונה מהמתוכנן ויכולה להפתיע – ולעיתים להכעיס ולהפחיד – אותנו ההורים.
מה נעשה? ננסה לשפוט פחות ולחמול יותר – לפעמים הילדים לא מתנהגים כמו שתכננו יחד וזה לא בהכרח בשליטתם.
זו לא סיבה להתייאש, המשמעות היא שכדאי לשלב עוד מתודות למידה בחינוך שלנו.
איך נוכל לעזור לילדים להשיג שליטה מחודשת בהתנהגות שלהם בזמן אמת?
1. להתאמן במודעות לגוף במצבי דחק ובהרגעתו – תרגולי מדיטציה, מיינדפולנס, יוגה ואמנויות לחימה הופכים לנפוצים בגישות חינוכיות רבות ולא במקרה: התרגולים האלו עוזרים לילדים לרכוש כישורים שעוזרים להם להבחין מתי הגוף שלהם נמצא בדחק, וכיצד להרגיע את הגוף במצבי לחץ.
כשמדובר במצבים של הטרדה, איום, אלימות, בריונות ולחץ חברתי, זה אימון שעוזר לילדים להישאר רגועים והמידע שדיברנו עליו בשיחות ובשיעורים הופך לנגיש ושמיש יותר.
2. לקחת "הפסקה" – כשהגוף נכנס לדחק קשה ללכת משם, להגיד "לא", לקרוא לעזרה או להפסיק את המצב.
מה שיכול להיות פשוט יותר הוא "לקחת הפסקה" במצב מלחיץ – ללכת לשירותים, ללכת הצידה "לענות להודעה בטלפון", או ללכת "לשתות מים".
הרבה ילדים ובני נוער פתוחים לרעיון של "לקחת הפסקה". בה הם יכולים, למשל, להתייעץ עם ההורים (או עם חברים), או לנשום ולהירגע (ר' סעיף קודם) ולנסות לבדוק מה הדבר הנכון בעיניהם לעשות. ב"הפסקה" כזו קל להם יותר להיזכר בכל מה שלמדו.
שימו לב, שעל מנת שיוכלו לקחת הפסקה, חשוב לעזור להם ללמוד כיצד לשים לב שהגוף שלהם בעוררות – כמה פעמים כהורים אנחנו מבחינים מהצד ושואלים אותם "אתה מתוח? את בלחץ?". הם לא תמיד מודעים לעומס גופני או רגשי יוצא דופן ולאופנים שהוא משפיע על קבלת ההחלטות שלהם בזמן אמת.
3. להתאמן –לדבר פחות ולעשות יותר. כבוד, הסכמה וגבולות עוברים הכי טוב לא רק במילים פילוסופיות, אלא דרך תרגולים והפעלה של הגוף בסימולציות של מקרים מהמציאות, דבר שמאפשר להפוך את ההנחיות הכלליות לקונקרטיות ולמקושרות לחיי היומיום האמיתיים.
כל משפחה יכולה להשתמש בסימולציות בבית, ולראות מה קורה. אם תרצו רעיונות לסימולציות מותאמות גיל, פנו אלינו או קראו על סדנת משפחה בטוחה.
לחייך כשהילד מרביץ
זוכרים שהלכנו עם הילדים לגני משחקים והם היו לוקחים משחק של ילד אחר, מחטיפים לו/ לה, אומרים "פויה"? איך הגבת?
ילדים ונוער לומדים מה מכבד ולא מכבד מהתגובות שלנו למעשים שלהם, ומהדרכים בהן אנו מציבים להם גבולות.
להרבה הורים יוצאות בזמן אמת תגובות שלאחר מכן הם מתייסרים עליהן, למשל: "הוא לומד הכול מהבנים האחרים בגן", או "הוא כמו אבא שלו – גבר גבר", או "אתה חמוד! אתה כועס עליה כי היא לא נותנת לך את המשחק? אל תכעס מתוק". הרבה פעמים עם חיוכים וטונים מתנצלים.
המשותף לכל התגובות האלו? הן לא תואמות את התכנון שלנו לחינוך לכבוד. מה עוד משותף? כל ההורים האלו הם אנשים רגישים, אכפתיים, שמנסים לעצב את ההורות שלהם כדי שתתאים לאידיאלים שלהם.
אבל בזמן אמת, כשהילדים עושים דברים תוקפניים או לא מכבדים, אנחנו כל כך מובכים ומבולבלים, שהגוף שלנו נמלא בלחץ והמוח עובד אחרת, ואנחנו לא מתנהגים כמו שתכננו, אנחנו מחייכים ואומרים דברים שאחר כך אנחנו מצטערים עליהם.
זה קורה לכולנו ויש דרך להתמודד עם זה
זה בסדר! ככל שנבין שזה תהליך גופני טבעי ונגלה חמלה עצמית, יהיה קל יותר לשנות התנהגות.
מה לעשות?
1. להתכונן בבית – אנחנו מציעים למבוגרים במשפחה לשבת פעם בשבוע/חודש/ חצי שנה ולהחליט על הגבולות שהמשפחה עומדת מאחוריהם (מה כן ומה לא). וביחד שווה גם מה התגמול על התנהגות מכבדת, ומה העונש על התנהגות לא מכבדת.
בעיקר חשוב להחליט מראש מה ההורה אומר במקרה של עבירה על הגבול. למה מראש? כי בזמן אמת קשה לחשוב על המילים הנכונות. כשמחליטים ומתאמנים מראש, קל יותר.
זו שיחה שקשה לעשות ויש לנו נטייה טבעית להימנע ממנה או לדחות אותה, אבל היא שווה את המאמץ!
2. איך מתקשרים גבול? – הרבה מהמסרים שלנו לא עוברים דרך המילים. ילדים במיוחד מגיבים יותר להבעות פנים וטון דיבור ושפת גוף. איך לשדר גבולות ברורים?
- נשמור על קשר עין עם הילדים
- ננסה להיות רציניים (ולחייך פחות) כדי שהילדים יידעו שאנו רציניים
- נדבר לאט וברור
- נגיד לילדים מה כן ומה לא
- ניתן הנחיות "בקש סליחה/ שתף באוכל שלך/ שחקו יחד/ תתרחק ממנה" וכו'
- ובעיקר – נחזור על זה שוב ושוב, כמו תקליט שבור, עד שהילדים יגיבו
- כשהילדים מגיבים ומפנימים – נחבק, נגיד להם כל הכבוד, ונסביר למה: כי הקשיבו, כי עשו את מה שביקשנו וכו'.
- אם ההתנהגות חוזרת על עצמה לאורך זמן, כדאי לחשוב על דרך להתמודד עם הדפוס
3. להרגיש בנוח עם עימות – הצבת גבולות לילד אינה רק חינוך, אלא גם עימות. רוב בני האדם – וזה כולל הורים – לא מרגישים בנוח עם עימותים ולרוב לא מנהלים אותם בצורה שהיו רוצים.
שווה לכל הורה (ואדם) לבדוק מה יכול לעזור לו/לה להרגיש בנוח להיות במצב של עימות עם הילדים, כזה שכולל מפגש עם חוסר הנחת, התסכול או הכעס שלהם.
אנחנו פה כדי לעזור - זו המומחיות שלנו! פנו אלינו עם כל שאלה!