כשמדברים על הגנה עצמית ובטיחות אישית חושבים לרוב על סכנה קיצונית, אבל בסדנאות שלנו אנחנו לומדות לא רק להתמודד עם תוקפים ברחוב או עם הטרדה מינית, אלא גם עם *סתם* נהגי מונית טורדניים. כי בינינו, תמיד יש מצבים שבהם אנו רוצים לומר "לא" אבל מסכימים כי לא יודעים איך לסרב. מה אפשר לעשות? הנה משהו שקרה לי החודש.
"עקשנית, זאת", התלונן עליי נהג המונית לחבר שלו בפלאפון. דקה וחצי לפני זה, כשיצאנו מנתב"ג, הוא הודיע לי בשמחה שהוא הולך להעביר אותי למונית אחרת שתיקח אותי לתל אביב. זה היה אמצע הלילה, ביליתי את היום בין נמלי תעופה, סוחבת את הציוד המקצועי שלי, והייתי גמורה. עניתי לנהג "בשום פנים ואופן, אתה לוקח אותי הביתה". הוא לא הקשיב והסביר לי שהנהג השני מסכן וחייב נסיעה. היה לי ברור שאני לא מחליפה מכונית באמצע הכביש בחושך. וזה בדיוק מה שאמרתי לנהג. הוא המשיך לנסות לשכנע אותי ואני חזרתי על שלי ברוגע: "אני לא חברה שלך אלא לקוחה, אני לא רוצה לעבור, אני מצפה שתעמוד בעסקה שלנו". אחרי כמה חזרות הוא נכנע (ספוילר: ידעתי שזה יקרה, זו העבודה שלי), והתקשר לנהג השני לבשר את הבשורה המרה.
הם שאבו כוח זה מזה, ניסו יחד לשכנע אותי וקראו לי "עקשנית, זאת". עמדתי על שלי והם החלו להתבלבל, ואז אמרתי לאט וברור את משפט המחץ שלי "השיחה נגמרה", בקול עמוק. השיחה אכן נגמרה (ספוילר: ידעתי שזה יקרה, זו העבודה שלי).
המשכנו בנסיעה, בה נהג המונית שלי טען שהוא מבין אותי ותומך בי, אבל..... הוא לא מבין למה התעקשתי (ספוילר: ידעתי שזה יקרה, זו העבודה שלי) חזרתי על העמדה שלי מבלי להתנצל, עד שה"אבל" נעלם והשיחה הפכה ידידותית.
כשסיפרתי שאני מלמדת נשים איך לשמור על הבטיחות שלהן ולעמוד על שלהן, הוא אמר "אה, אז בגלל זה ישר אמרת 'לא' בלי לחשוב". עניתי לו שזה דווקא ההיפך: בחיים הרי יש דברים שלא מתאימים לנו - לא משנה כמה אנחנו אנשים טובים - ולא תמיד אנחנו נותנים לעצמנו את הזמן להבין אם אנחנו בכיוון של "כן" או "לא", אלא מגיבים אוטומטית. העבודה שלי נתנה לי כלים לברר באיזה כיוון אני וגם – איך לומר את זה בצורה ברורה.
ואז השיחה השתנתה (ספוילר, ידעתי שזה יקרה, זו העבודה שלי): הנהג התוודה בפניי "אני לא אומר 'לא', זה קשה ולוקח ממני את הכוח, אני לא מתווכח עם האישה, עם החברים, עם שאר הנהגים, אני רוצה להיות אדם טוב".
"אני לא רואה את זה ככה" עניתי, "זה לא שאני תמיד טובה או תמיד אומרת לא. זה משתנה. הערב לא רוצה לעבור מונית, ובימים אחרים סביר שהייתי עוברת ובשמחה. זו לא תכונת אופי קבועה, זה קשור ללעשות את מה שנכון עבורי ברגע מסוים". סיפרתי לו שמאז שאני יודעת מה אני לא רוצה ואיך להגיד את זה, התחלתי להגיד יותר כן לדברים, כי אני יודעת מה אני כן רוצה. הוא שתק וחשב קצת ואז אמר "אז כשיש לך 'לא', יש לך 'כן', הא?". (ספוילר, ידעתי שזה יקרה, זו העבודה שלי).
עניתי בחיוב והוא אמר "אני מחבב את זה. אז איפה את מלמדת?". משם גילינו ששנינו התאמנו באותו קראטה, שהוא היה רוצה להשתתף בסדנא בעצמו, ולהציע לאשתו. בסוף הנסיעה הוא קרא לי 'חביבתי' ושאל אם אני יודעת מה זה. "מישהי חביבה?" ניחשתי. "מישהי נחמדה שאני באותו ראש כמוה" הוא הגיב בחיוך (ספוילר: לא ידעתי שזה יקרה, אבל כייף שקרה).
בסדנאות שלנו אנחנו לא לומדות רק איך להגן על עצמנו במצבי חירום, אלא גם איך להגדיר את הגבולות במצבים היומיומיים שבהם אין סכנה, אלא פשוט צורך אישי להגיד "לא".