אנו עוסקים בכישורים לשמירה על בטיחות אישית. רבים משערים שמדובר בהגנה עצמית למול תקיפה פיזית או מינית, אבל זה נכון רק חלקית. עבורנו, שמירה על בטיחות אישית כוללת אמצעים להגן על הבטיחות הרגשית והגופנית שלנו, בכוחות עצמנו ותוך גיוס רשתות תמיכה.
היכולות שלנו כבני אדם לתמוך ולהיתמך, לספר ולשתף, להחלים במסגרת בטוחה ולא לבדנו: כל אלו הם אמצעים חשובים לשמירה על בטיחות אישית.
הרבה פעמים אנחנו רוצים להיות שם עבור האנשים שקרובים אלינו, ולתמוך בהם, ולא תמיד זה יוצא כמו שהתכוונו. השאלה היא – כיצד לתמוך בצורה מיטיבה ובונה באנשים, בזמן ולאחר שחוו אירוע מלחיץ, מאיים ו/או פוגע?
איך לתמוך בצורה תומכת?
1. כדאי ליצור סביבה רגועה עבור האדם שמבקש תמיכה, הרחק מהרבה חשיפה ותשומת לב. הרבה פעמים עוזר לדבר בקול רגוע ויציב, ולהשתמש בשם של האדם שמולנו לעיתים קרובות.
2. עזרו למי שמולנו להבין שהתגובות שלו או שלה הן נורמאליות וצפויות, הדרכים הטבעיות של בני אדם להגיב ללחץ יוצא דופן. ניתן לומר "זה היה מסעיר עבור כל אחד", או "את/ה רועד/ת בגלל שזו אחת מהדרכים בהן בני אדם מגיבים כשהם מפוחדים".
3. המוח האנושי בנוי כך שהוא מפרש הכרה חברתית, תמיכה וקשר כבטיחות פיזית. ניתן לומר למי שמולכם אמירות שמאשרות משהו רע קרה, מבלי לנקוט בנימה של האשמה. למשל "אני מצטער/ת שזה קרה לך", "זו לא הייתה אשמתך", "זה לא הגיע לך", "את/ה בטוח/ה עכשיו", "זה בטח היה מפחיד וקשה".
4. עבור כל אחד מאיתנו, תמיכה מתבטאת בצורות שונות. כדי שנוכל לתמוך באדם, שווה לשאול אותו/ אותה מהי התמיכה שתעזור לו/לה: "איך אני יכול/ה לעזור לך?", "מה את/ה צריכ/ה?", "מה אני יכול/ה לעשות כדי לתמוך בך?". ואחרי ששואלים – עוד יותר שווה להקשיב לתשובות.
5. אלימות פוגעת בתחושת הכבוד והיכולת העצמית של אנשים. מאוד מועיל לסייע למי ששרדו אלימות לחוש שוב שליטה, כוח ומסוגלות עצמית. מה זה אומר? הם/ן בכיסא הנהג. כתומכים אנחנו יכולים לתת מידע, לפרוש אפשרויות, ואז לתת למי שמולנו לקבל בחירה. ואנחנו נכבד כל החלטה.
6. זכרו את ההבדל בין חבר לשוטר. לפעמים אנחנו מנסים לבדוק את הפרטים הקטנים בסיפור, כדי לוודא שהוא נכון, ואולי גם שיש מספיק עדויות כדי להוכיח אותו. אבל זה יהיה התפקיד של מערכת החוק, אם מי שמולנו יבחרו לפנות אליה. כשמישהו מעניק לנו את הכבוד ובוטח בנו עם הסיפור שלו/ שלה, אנחנו לא חייבים לעבור את כל זה. אנו יכולים פשוט להאמין להם ולהגיב בנדיבות ובחמלה
7. לפעמים זה מרגיש שאנו לא יודעים מה לעשות או איך לעזור, ולעיתים אנחנו רוצים להציע פתרון או תשובה, לעשות משהו, כדי להפסיק את הכאב של מי שמולנו. התחושות האלו הן טבעיות, אבל לא תמיד מתאימות למצב בו נמצא/ת מי שמולנו. האלטרנטיבה? אפשר פשוט להיות לצד אנשים שסבלו מפגיעה, מבלי לפתור את המצב. זוהי תמיכה עוצמתית. אפילו יותר מצדק, עצה או פתרון. לאחר חוויה קשה אנו זקוקים ל"אהבה משקמת" בעולם. עם אומץ ומספר מיומנויות, אנו יכולים לתת אלו לאלו אהבה משקמת שכזו".
8. זה מאוד נורמאלי להתקשות להגיב כשחברים מספרים לנו על אירוע שעברו. לפעמים נרגיש שהאירוע פרטי וכל מעורבות שלנו היא חודרנית ותוקפנית, ולכן לא נדע מה לעשות. לפעמים החשיפה לאכזריות שאנשים מפגינים אלו כלפי אלו נשגבת מבינתנו וגורמת לנו להרגיש חסרי אונים למול רשע שכזה. לפעמים זה מזכיר לנו חוויות דומות שעברנו בעצמנו וקשה לנו לדמיין או לזכור עצמנו במקום פגיע דומה, יש לנו רצון טבעי מאוד להביט לצד השני ולא להרגיש שוב כאב. כל התגובות האלו הן לגיטימיות ומותרות. חשוב גם לנו כתומכים, ללכת לאנשים תומכים, לספר ולשתף ולבקש תמיכה, כך שנוכל לחזור ולתמוך באלו שזקוקים לנו.
9. שימו לב לשפה שלכם בדיונים ציבוריים בכלל ועל מקרי אלימות בפרט. דעו שתמיד יש סביבכם אנשים שסבלו ממקרים כאלו, והם מקשיבים ושופטים עצמם לפי השפה שלכם. שימו את האשמה במקומה, נרמלו את מה שקרה לקורבן. השתמשו פחות במשפטים כמו "אני לא מאמינה שהיא נשארה שם", ויותר במשפטים כמו "לאף אחד לא מגיע יחס אלים", או "אני לא מאמינה שמישהו יכול להיות אכזרי כל כך", "זה לא היה צריך לקרות", "זה מאוד אמיץ לדבר על משהו כזה ולחשוף אותו". זוהי דרך לשנות את השיחה ואת היחס בחברה לשורדים של אלימות, ודרך לתמוך במאזינים הנסתרים שנמצאים סביבכם, בצורה שאולי תיתן להם את האומץ לשתף במה שאירע להם ולבקש תמיכה.
לא משנה כמה זמן לאחר האירוע אדם חושף את שקרה ומבקש תמיכה – זה לעולם לא מאוחר מדי לספר ולשתף, ולעולם לא מאוחר מדי לשמוע את המילים "אני מאמינה לך", "אני מצטער שזה קרה לך", "זו לא אשמתך". המילים האלו יכולות להשפיע על מסע ההחלמה, ולשנות חיים.