למה לא החזרת לו? למה לא התערבת ועזרת? למה לא נלחמת בו? למה שתקת? למה שיתפת עם זה פעולה? כמה פעמים יצא לנו לשתף אחרים במצב מאיים, מלחיץ או אלים שקרה לנו, ולשמוע את השאלות האלו? כמה פעמים חזרנו הביתה וחשבנו על מה שקרה ושאלנו את עצמנו את השאלות האלו?
"אבל דיברנו על זה בבית!" אמרה לי אימא אחת לפני שבוע "איך זה קרה?". בפוסט של חברה בפייסבוק היא שאלה את עצמה ואת החברים איך היא, "פמיניסטית מועצמת" שתקה בעבודה כשהבוסית שלה השפילה אותה. חברה בהייטק צחקה איתי על כוס בירה, על כך שההרצאה המביכה על "איך לא להטריד מינית" הועברה ע"י בת 20 מצחקקת ואף אחד לא לוקח אותה ברצינות.
אנחנו בתקופה בה כל המידע נמצא שם כל הזמן: הלכנו להרצאות, צפינו בסרטונים, קראנו עדויות, הקשבנו לפודקאסטים, עשינו לייק ושייר ברשתות החברתית, שמענו סיפורים ואמרנו לעצמנו "אם זה יקרה לי אנהג שונה, אני אעשה….".
ועדיין ברגע האמת דברים קורים אחרת ממה שחשבנו שיקרה. ובהרבה מקרים זה גורר הרבה האשמה, אפילו מצד האנשים הקרובים והתומכים לנו ביותר, שלא להזכיר את הטרולים באינטרנט, או את הבושה שממלאת אותנו בתוך תוכנו.
מה קורה ברגע האמת? מוח הזוחלים
עם כל כך הרבה האשמות וקשיחות, הנה עובדה: ברגעים של לחץ ואיום המוח שלנו משתנה. וזה לא באשמתנו או בשליטתנו.
מדובר בתהליך מוחי המקושר לעבודה של מערכת העצבים, ובמסגרתו המוח הקדמי עובד פחות ומי שנכנס לפעולה הוא מוח הזוחלים (המוח הקדום).
המוח הקדמי הוא המוח שאוגר את כל המידע מיוטיוב, מפייסבוק, מהמדיה, מההרצאות, כל מה שלמדנו וניתחנו והבנו ותכננו. מוח הזוחלים גם הוא אגר מידע, במהלך אלפי שנים של הישרדות למול בעלי חיים שניסו לאכול אותנו לארוחת ערב. והוא יודע לעזור לנו לברוח, להילחם או לקפוא.
ברגעי לחץ ואיום, המוח הקדמי מנמיך ווליום, ומוח הזוחלים מגביר. זה אומר שלמוח שלנו ולמערכת ההתנהגותית שלנו אין גישה לכל המידע והתכנונים שמתקיימים במוח הקדמי. זו הסיבה לשתיקה ולקיפאון, שאפילו נראים לפעמים כמו שיתוף פעולה, "הסכמה שבשתיקה", או חיוכים וצחקוקים לא רצוניים שמתפשטים על הפנים שלנו וגורמים לאחרים להניח שאנחנו תומכים במתרחש.
זה קורה גם כשאנו עצמנו נמצאים במצב למול אדם אחר שגורם לנו להרגיש מאוימים, חסרי אונים ופגיעים, וגם כשאנו עדים למצב בו אדם א' מתעלל בצורה כלשהי באדם ב' ומרגישים הלם, פחד וחוסר בכישורים לעשות משהו.
אבל יש מה לעשות.
העתיד הוא בעבר
המפתח להתנהלות עתידית שונה נמצא במוח הקדום: ברגעים של איום, סכנה או לחץ, הגוף מסוגל להשתמש במידע שמאוחסן במוח הזוחלים, ולא במוח הקדמי. זה אומר שאם נכניס מידע רלוונטי למוח הקדום, נוכל לשנות את הפעולה שלנו במצבי לחץ ומצוקה.
איך עושים את זה? הדרך היא להשתמש ברכישת ידע בצורה שמותאמת למוח הזוחלים ומאפשרת "להכניס" אליו מיומנויות חדשות
3 דרכים בהן מוח הזוחלים לומד:
(1) כשהוא מופעל: עלינו לקיים תהליך למידה במצב בו הגוף נמצא ברמה מסוימת (אך בטוחה ומפוקחת) של סטרס, שמפעיל את מוח הזוחלים. אחת מהדרכים לעשות זאת היא באמצעות סימולציה של מצבים מציאותיים שמפחידים / מעסיקים / מלחיצים את הלומד/ת.
(2) דרך הגוף: תרגול גופני בזמן שמוח הזוחלים מופעל. כאשר עשינו וי על הסעיף הקודם, ניתן לתרגל מיומנויות חדשות. הרווחנו פעמיים: לא רק שלמדנו מיומנויות חדשות, אלא שבמצב בו מוח הזוחלים מופעל, מיומנויות חדשות נקלטות, נלמדות ונטמעות בגוף לזמן ארוך ובמהירות, בזמן קצר יחסית.
(3) בגבולות הנכונים: בסוג כזה של למידה חשוב שנהיה מלווים בידי אנשים שלמדו כיצד לשמור על כך שהמתרגלים/ות יהיו בסטרס נסבל ולא מאיים, ושהסימולציות והלמידה יהיו חלק מתהליך מפוקח, בטוח, הדרגתי ובמידה הנכונה, כדי לשמור על הבטיחות הרגשית והגופנית של כולם. בגלל זה כל אנשי ונשות הצוות של "תנועה בטוחה" עברו הכשרה ארוכת שנים, ולמדו וחקרו את הנושא גם בעשייה שלהם בתחום הטיפול, החינוך והמחקר.
כמו מקצוענים לשעת חירום
סוג כזה של אימון הוא מה שעוזר לרופאים, חובשים, חיילים, מעניקי עזרה ראשונה, כבאים ואנשי חירום אחרים: רבים מהם מדווחים שבפעמים הראשונות למול מקרה חירום קפאו ולא עשו כלום. חלק מההכשרה שלהם כולל אימון במקרים אמיתיים או קרובי למציאות, כדי לעזור לגוף שלהם לתרגל זמן תגובה מהיר יותר.
זה נגיש גם למי שמתמודדים עם או עדים למקרי אלימות, איום, לחץ או סכנה. זה מה שאנחנו עושים וזה מה שהפך את המתודה שלנו (שמיובאת מארה"ב) לשיטת ההגנה העצמית שנחשבת ליעילה ביותר בעולם כיום. זוהי למידה מבוססת גוף, שמוטמעת הגוף.
ולא רק שטכניקות התנהגות חדשות מוטמעות בגוף, הן הופכות לנגישות מהר יותר: בזכות העבודה העצבית, מנגונים של קיפאון מצטמצמים, שניות או דקות הקיפאון קטנות.
הסוד המדיטטיבי
"אף אחד מעולם לא נרגע כשאמרו לו להרגע", אומר אחד המשפטים המוצלחים של השנים האחרונות. אבל אנשים כן מצליחים להיות רגועים יותר באמצעות תרגול גופני.
יותר ויותר עדויות מצטברות על הקשר בין תרגול יומי של מדיטציה לבין הרגלי חיים של אנשים שמגדירים עצמם מאושרים, מצליחים, רגועים וכו'. הסיבה היא שהעבודה דרך הגוף מאפשרת לשינוי ארוך טווח ורחב היקף להתרחש.
בדיוק כך, היכולת שלנו להגיב, לדבר, לפעול, להתערב, להפסיק מקרים של איום, סכנה אלימות או לחץ היא לא יכולת שמגיעה כי "אמרו לנו" לעשות את זה. היא יכולת שנרכשת כשהגוף שלנו מתרגל אקטיבית דרכים לעשות כן.
זה לא מספיק לדבר על זה. צריך לעשות את זה.
