הטקסט הנוכחי הוא תרגום של מאמר מאת אולגה קריימר בוושינגטון פוסט
למדתי להכות, ועדיין לא יכולתי לומר "אל תיגע בי" מבלי להתנצל
פעם אחת, הייתי אבודה לבדי ברכבת התחתית בלונדון ואמרתי תודה לבחור נחמד שעזר לי להבין לאן ללכת. בתגובה הוא נע לעברי וחיבק אותי, החזיק אותי קרוב לכמה שניות, החליק את ידיו למטה וחפן את הישבן שלי.
בדמיון שלי, זה החלק שבו אני אומרת משהו חד מספיק כדי שיזכיר לו שאין לו זכות לעשות את זה. בדמיון שלי, זה יוצא החוצה בלי רעד ובלי חיוך. בחיים האמיתיים 3 השניות האלו הרגישו כמו 30, שום דבר לא יצא ממני החוצה בכלל, הוא חייך, הסתובב והותיר אותי לתהות
אם פשוט חלמתי את כל הדבר הזה.
קיבלתי את הדבר הזה כמחיר של להיות אישה במרחב הציבורי, עובדת חיים כמו פקקים בשעת השיא. הכעס שלי, אם על חיבוק מלא ידיים או על חבר לעבודה שאומר לי לשתוק אחרי שסיפרתי בדיחה שלא אהב, כל אלו הפכו לרעשי רקע ואני הפכתי לטובה בלהתעלם מהם. קבלה נדמתה כמו משהו יותר נעלה מכעס, ולא פחות אפקטיבי. למדתי לזוז הצידה, לבלוע את התגובות שלי במקום לירוק אותן החוצה.
החלק הקשה ביותר היה גם השקט ביותר
אז כשנרשמתי לקורס הגנה עצמית, אחרי שקיבלתי תלוש מתנה ליום הולדתי ה- 21, לא ציפיתי להרבה. עד אז, עצות ההגנה הטובות ביותר שקיבלתי היו לשאת איתי מטריה לכל מקום, רק ליתר בטחון. החלק הכייפי: למדתי להכות חזק. המדריכים שלנו, עטויים בחליפת מגן, לימדו אותנו איך זה מרגיש כשהגנה נוחתת בדיוק היכן שהיא אמורה לכאוב. אבל המאבק הפיזי – מרפקים חדים לפרצופים וברכיים מדויקים בין הרגליים – לא היו הדבר היחיד שהפכו את השעות ההן לכל כך קטרטיות. הדבר שנכנס הכי עמוק היה הרעיון שיש לי בכלל את הזכות להגן על עצמי, לא משנה אם באמצעות קול או מרפק.
המסר המנוגד הוטמע בי עמוק לאורך השנים הקודמות. בין הנחמדות החברתית שמחויבת מהמגדר שלי ובין ההשפעות של הפעם בה הייתי ילדה חדשה בשכונה עם תסרוקת מוזרה ובלי אנגלית, גרמו לי להתרגל להיות ביישנית ושקטה תמיד. עצרתי מבעד עצמי מלהיות הכי רמה שיכולתי.
זו הסיבה בגללה החלק הקשה ביותר באימונים היה גם השקט ביותר.
איך לדבר מבלי לחייך או להתנצל?
כל אחת בתורה, כל תלמידה עמדה עם המדריך מול הכיתה. המורה התחיל תקשורת כלשהי כחבר או עמית לעבודה, עושים יחד שיעורי בית או יוצאים לגלידה או מתכננים ישיבה. בשלב מסוים הוא היה שם את היד שלו על כתף התלמידה ומשאיר אותה שם, צעד סימבולי שמסמל אי נוחות. זה היה אמור להיות קל לדחוף אותו. הפורמולות הקבועות של התסריט "אני מרגישה לא נעים כשאתה שם את היד שלך על הכתף שלי, תפסיק בבקשה" – היו כאלו שקל לצחוק עליהן, עד שלא הצלחתי להוציא אותן מהפה שלי מבלי לחייך או להתנצל. בתרחישים אחרים, כשהמורים שלנו שיחקו זרים חודרניים, השתיקה הכבדה שהגיעה אחרי המשפט "אני לא רוצה לדבר איתך" הרגישה כבדה כמו המכות שנתתי קודם בקרב פיזי.
עם החברות שלי, ישירות הגיע בטבעיות. אבל במשחק תפקידים בכיתה, כשהייתה לי ההזדמנות לומר בקול רם מה אני רוצה – השתתקתי. הרגשתי שזה לא טבעי ואפילו אגרסיבי, לומר משהו היה לא פחות ממביש. הרגל הנחמדות הוביל להרגל של גבולות פרוצים, כאלו שביטלתי כשבר נוסף במה שהייתה כבר טריטוריה מכותרת. "אני מצטערת", היה ביטוי שהתגנב פנימה כל הזמן, אפילו שבכלל לא הצטערתי.
שרלין שין, המחברת של המחקר מ- 2015 על יעילות של הגנה עצמית פמיניסטית לנשים אומרת שהצבת גבולות מילוליים זה הדבר הקשה ביותר לרוב הנשים, יותר מלהילחם פיזית בהתקפה. "זה מדליק את ההבנה שלנו שהאדם הזה הוא מישהו שאו מכירות" היא אומרת "וברגעים מסוימים, החינוך שרוב הנערות והנשים קיבלו – להיות נחמדה, לגרום לאנשים לחוש בנוח, לא להרגיז אנשים או לפגוע ברגשותיהם, לחשוב כיצד אחרים יגיבו – כל אלו נדלקים בבת אחת.
ההזמנה להפסיק להתעלם מהקול שבתוכי
הסטטיסטיקות מראות שרוב התקיפות המיניות מתבצעות בידי מכרים ולכן תכניות אימוני הגנה עצמית לנשים, כמו של שין, מתמקדים גם בתרחישים עם מכרים. זה כולל שיעורים בזיהוי סכנות והתגברות על מחסומים רגשיים, בנוסף לרכיב הפיזי. שין אומרת שהמפתח לאימונים הוא חשיפה של מה שהודחק. לקחת את תחושות הבטן של נשים, את האינטואיציה, ולומר 'כן, את צודקת לגבי זה, את לא צריכה לבטל את התחושות האלו, הם אינסטינקטים טובים שאומרים לך שמשהו לא תקין במצב. בטחי בהם"
אולי לא מפתיע, אבל המחקר מצא קשר בין אימונים כאלו ובין פיחות בתקיפות מיניות מלאות לאורך השנים הבאות. אבל תלמידות בשיעורים דיווחו גם על פחות ניסיונות תקיפה. הסבר אפשר, אומרת שין , הוא שהתלמידות תפסו מוקדם את סימני האזהרה. לאחר שלמדו לזהות דגלים אדומים, הן היו מסוגלות לעצור מערכת יחסים או אינטראקציה. "שמענו מנשים שהן חשו חזקות יותר בכל תחומי החיים ובתחושות העצמי, וזה לא אומר רק כוח פיזי", אומרת שין.
אני הרגשתי את אותו הדבר. ההזמנה הזו להפסיק להתעלם מהקול הקטן שבתוכי – לתת לו לגדול – הדהדה בכל חלק מהחיים שלי. ללמוד להגן על עצמי כנגד המקרים הגרועים ביותר לימד אותי איך להתמודד בעולם בשאר הזמן.
הכוח של המילה "לא"
הולכת מהר במדרכות העמוסות, התחלתי לומר "סליחה" (הצהרה) ולא "מצטערת" – התנצלות. קטן ככל שזה היה, המילים אלו דגדגו משהו עמוק. כשנער בשכונה שלי הגיב ל"שלום" הידידותי שלי בכך שנעץ בי מבט וליטף את הזרוע שלי כשעברתי לידו, הכעס שלי לא הקפיא את החיוך על פניי – הוא הסתובב בתוכי וגרם לי לצעוק אחריו לשמור את הידיים שלו לעצמו. כשגבר ביקש ממני 10 שקל לנסיעה ואז קילל אותי בלילה אחד ואז פנה אליי שוב בלילה הבא, יכולתי לעצור אותו באמצע דבריו כדי לומר שאני לא מתכוונת להקשיב. לא הייתי צריכה לצעוק ולהכות כדי לומר זאת, פשוט יכולתי להגיד.
הנה הקטע לגבי המילה הקטנה הגדולה הזו "לא": היא יוצרת מרחב. את אומרת לא ושורפת את סבך השיחים שעוצר את ההתפתחות שלך. את מפנה מקום בשביל עצמך כדי לגדול. ואת לא יודעת אפילו עד כמה מקום יש לך, כמה גדולה את יכולה להיות, עד שאת אומרת את זה.